אייזן בטון

הפעם הראשונה בה נתקלתי במערבל בטון, (ואני מתכוונת נתקלתי, במלוא מובן המילה) היתה לפני קצת יותר מ- 23 שנים.

זה היה ליל חורף קר וגשום בתחילת פברואר. התאומות שלי היו בנות 5 שבועות ואנחנו נסענו לארוחת שישי אצל ההורים.

מכונית או שני אופנועים?

נהגתי ברחוב צר וחשוך כשמולי הגיעה מכונית עם אורות גבוהים. לא היה לי זמן לבדוק אם זאת מכונית או שני אופנועים ובאופן אינסטינקטיבי נצמדתי לימין, כשפתאום היה שם גוש שחור ענק ממש מולי, ממש קרוב אלי.

הרגל שלי סחטה את דוושת הבלמים. אני זוכרת עדיין את הצרחה הארוכה שצרחתי כשקלטתי שהגלגלים ננעלו מהברקס הפתאומי על כביש רטוב והבנתי באותו שבריר שניה שאין לי שום דרך להיעצר – מבלי לעשות זאת בפגישה של פגוש אל שוקת. הפגישה שהיתה אכזרית כלפי האוטו שלי, היתה חסרת משמעות למפלצת הברזל הגדולה. החלקתי הישר אל תוך ישבנו המפואר של הדבר הענק הזה שומעת בכל תא ותא בגוף את הצרחה שלי מתערבבת בצרחת המתכת הנמעכת.

יצאתי מהאוטו ללא פגע, רועדת כולי, לחלוטין לא מבינה מה קרה ואיך לא ראיתי את המערבל שחנה שם. (כולנו, בסופו של דבר, יצאנו ללא פגע למרות שלארוחת הערב לא הגענו כי בילינו את הערב במיון ילדים, רק כדי לוודא שלא קרה כלום לפעוטות).

ליתר בטחון, ב 20 השנים הבאות הקפדתי לעבור נתיב בכל פעם שהייתי מאחורי מערבל בטון.

אז איך קרה שפתאום נהייתי בעלת צי של מערבלי בטון?

לפעמים, לאורך הדרך, נפתחות דלתות שפשוט מבקשות שתיכנס אליהן. הדלתות שלי תמיד משדרות אותו דבר:

זהירות! לא להיכנס! סכנה !!

ואז, כמובן, אני נכנסת בהן. כמה שזה נראה יותר 'הזוי' / 'לא קשור' / 'מה את מבינה בזה בכלל' – ככה זה יותר עושה לי חשק לגלות מה מסתתר מאחורי הדלת הזאת.

בדרך כלל זה לא נגמר בתאונה 🙂

גם הפעם זאת היתה תחילתה של ידידות מופלאה.

ניקיטה מלמד את לואי לנהוג. לואי מלמד את ניקיטה לנשום

המדריך שלי לגלקסיית הבטון היה שלמה, אהובי, שהיה שנים רבות נהג מערבל בטון. איש מלא כשרון ומלא סיפורים.

אחד הסיפורים שחזר על עצמו שוב ושוב היה "פה נתתי בטון".   זה חזר על עצמו כמעט בכל רחוב מערי המרכז, ולפעמים גם כשהרחקנו דרומה או צפונה. לאט לאט חלחלה בי ההבנה, שהאיש הזה – בנה את המדינה. בידיו, בגלגליו, ובבטון שהוביל מן המפעל אל אתרי הבניה. כך שכשעלתה ההצעה לקנות מערבל בטון ולפתוח חברה – כבר היה שם משהו מוכר ואפילו סימפטי ברעיון הזה.

נוכל לצבוע את המשאית שנקנה? שאלתי, והוא ענה – בטח. וכבר ראיתי בעיני רוחי את המפעל כולו חוגג בצבעים:

או לפחות ככה:

זה עוד לא קרה.

וגם זה לא..

בנתיים אני מניחה את היסוד – לבן, עליו אני יכולה להשליך את כל החלומות  שלי – גם העיצוביים וגם הערכיים (כמו למשל החלום לשלב בחברה נהגת אשה. נכון להיום אין באזור אפילו אשה אחת נהגת. תחום גברי לחלוטין)

ונשארת אופטימית , זאת רק תחילתה של הדרך. 🙂